אם אתה איש ישר, אתה עומד בתנאי החוזה. החוזה שאומר שאם עד היום שמרתי עליך – עכשיו אתה שומר עלי. היה תורי – עכשיו תורך. זה החוזה שבין אב לבנו ואם לבתה. חוזה בין הדורות. החיים בארץ הזאת דורשים הגנה מתמדת על הבית. תמיד, גם כשיהיה שלום. הגנה על הבית פירושה לא רק אחיזה בנשק, כי בצה“ל לא יהיה מקום לכולם, אלא גם שירות בקהילה. השירות בקהילה יכול לנוע מיישוב הגליל בגרעין ועד עזרה לקשיש, משירות בבתי חולים ועד נטיעת יערות. הבסיס לחברה שלנו הוא ערבות הדדית, סולידריות. מי שלא נוטל חלק בערבות ההדדית – שילך מכאן. אני לא זוכר שחתמתי על חוזה כזה – אומר המשתמט. כי לא דרושה חתימה על חוזה כזה. זה אלמנטרי. זה בסיסי. זה הצדק הטבעי. ואם אתה לא ישר מספיק כדי להבין את חלקך בחוזה – החוק יחייב אותך. אבל לא רק החוק – תחנות הרדיו לא ישמיעו את השירים שלך (גם לא גלי צה“ל, שמשמיעה היום המון משתמטים ואפילו נותנת למשתמטת לשדר), וראשי ערים לא יזמינו אותך לבימות יום העצמאות להופעות, והמשכורת שלך לא תוכר למעביד שלך כהוצאה על-ידי מס הכנסה. ובאוניברסיטה תשלם פי שניים מיוצא צבא, שמקבל היום בקושי שנה ומשהו בחינם. ההשתמטות היא בגידה. המשתמט הוא בוגד בחברה שהוא חי בה, שגידלה אותו ודאגה לצרכיו. להשתמט מחובת הכלל זה כמו לגנוב מקופה משותפת. כמו לעשות חור בסירה בלב ים. מערכת היחסים של בני ה-18 אינה עם הצבא אלא עם החברה הסובבת אותם. מערכת השירות הלאומי צריכה לתת תשובה לעדינים, לרוחניים, לאמנים, לספורטאים ולדוגמניות. קשה לך עם פקודות? לכולם קשה. לא מתאים לך – לא מתאים לאף אחד. ריח הגריז מדכא אותך – לך תנקה בתים של קשישים סיעודיים. השאלה שהמשתמט צריך לשאול את עצמו היא פשוטה – האם היית רוצה שכולם ינהגו כמוך, יא חרא? שכולם ישתמטו כמוך? שמוצבי צה“ל יתרוקנו, המטוסים ינטשו והטנקים יחלידו? אנחנו מניחים שלא. אנחנו בטוחים שנוח לך מאד שיש מי שעושה את העבודה במקומך. אנחנו מניחים שלא מאידיאולוגיה בחרת להשתמט. אתה סתם פרזיט. אחי, כשאתה מרטיב במכנסים לעיני הקב“ן, עשה לנו טובה ואל תתחזה לשמאלני, כי העיקרון הבסיסי של השמאל הוא סולידריות. לפני שלום, לפני “תהליך שלום”, לפני להיות “ירוק” או “אדום”. העיקרון הבסיסי של השמאל הוא ההבנה שאתה חלק מגוף, מחברה שכל חלקיה ערבים זה לזה. החזק עוזר לחלש והחלש לחלש יותר.