יש סרבנים מהשמאל ויש מהימין, יש אזרחים שפטורים משירות – חרדים, ערבים שלא חייבים, יש מספר חולי נפש ויש נכים – ויש משתמטים. הסרבנים מוכנים לשלם מחיר על אי השירות. הם מוקעים, הם נכלאים, הם נרדפים בדרכים שהשלטון בוחר. אפשר להתנגד לדעתם, אפשר להסכים, אבל צריך להעריך את הנכונות של הסרבנים לתשלום אישי. הסרבנים אינם משתמטים. החרדים והערבים פטורים על-פי חוק. על מנת שנהיה חברת מופת – גם הם יהיו חייבים לשרת את קהילתם שירות של שלוש שנים מלאות (או שנתיים אם אתן בנות). כרגע הם פטורים. כשאנחנו אומרים משתמטים – אנחנו מתכוונים למשהו אחר. בכל דור ודור יש להם שם אחר ותירוצים אחרים – אבל תמיד מדובר בטפילים. אלף סיבות יש להם – אחד מודיע שהוא מעדיף להישאר בעיר ולזיין, השני מוסר שקשה לו לקבל פקודות, השלישית מתחתנת פיקטיבית ואז רצה להתפשט ב“פלייבוי”, הרביעי מתחזה לשמאלני – כמו עבריין שמגדל זקן ושם כיפה. החמישי לא יכול להיות חייל בצה“ל אבל מוכן לשחק חייל צה“ל בקולנוע או קצין נאצי בתיאטרון. הם מסבירים לך באריכות עד כמה חשוב להם להגשים את עצמם בשנים הארוכות שבני גילם משרתים בצבא. והם גם משוויצים. וההורים שלהם גם. הסביבה מקבלת אותם, במיוחד כשהם כוכבים צעירים, מבינה אותם, נזהרת לא לדוש בנושא במחיצתם. אנחנו חושבים שהם מגעילים. אנחנו חושבים שהם אסורים לבוא בקהל. אנחנו מסתכלים עליהם ורואים בלי שום קושי את אות הקלון על המצח. משתמטים הם לא שמאלנים. האמת היא שמשתמטים הם גם לא ימנים. אנחנו טוענים שהם סתם חארות ובעיקר לא ממלאים את חלקם בחוזה