כפר בלי ביוב הוא כפר מושפל, וגם עיר בלי אזור תעשייה מוסדר, בלי כבישים פנימיים, ניקוז, חשמל תת קרקעי ושאר תשתיות. כשזה קורה במאה העשרים ואחת במדינה מודרנית כמו ישראל – זה משפיל שבעתיים. כשהחרא צף ברחובות הכפר שלך והריח הבלתי נסבל חודר למיטת הכלולות שלך – אתה שונא את מי שאחראי לזה. ולכן התחלת תיקון העוול ההיסטורי תהיה בפרויקט לאומי להשלמת תשתיות. כן, לא פחות. במקביל למחשב לכל אזרח, במקביל לשופטים ערבים בבית המשפט העליון, לפני שאנחנו דורשים מהם לשיר את התקווה ברגש ומכל הלב – ניתן להם את זכות הניאגרה ויעלה כמה שיעלה. ואז את הזכות לחשמל ומים זורמים. ואז את הזכות למדרכות וכבישים ובתי ספר ומתנ“סים ומגרשי ספורט וספריות. ואז כששכונה בכפר ערבי או עיירה תיראה כמו שכונה בראשון-לציון או חולון – כשמערכת החינוך תנפיק אותו מספר של מסיימי בגרות כמו ברעננה – נתחיל לדבר איתם על הזדהות עם המדינה. הדמוקרטיה בישראל היא לא רק בחירות פעם בכמה שנים. הדמוקרטיה ושוויון הזכויות מתבטאים בראש וראשונה בשוויון השקעות של המדינה באזרחים שלה. שוויון זאת אומרת אותו דבר לכולם. כולם זאת אומרת גם הערבים. זה כואב לך לשמוע, אנחנו יודעים. במיוחד זה כואב כי במהלך הפרוייקט להשלמת התשתיות יפחתו קצת ההקצאות לאזרחים היהודים, כי עוגת האוצר גם היא מוגבלת. אבל זה מה שצריך להשתנות: גם בחברת חשמל וגם בבנק ישראל מותר וצריך שערבי יעבוד. כשפרויקט השוויון לכולם יהיה בעיצומו, כשבטלוויזיה ירוצו התשדירים המבשרים על תנופת הפיתוח, כשמשרדי הממשלה יפרסמו מכרזים לעבודות תשתית בישובים הערבים – יגיע הזמן לפתיחת פרויקט פיתוח תחושת ההשתייכות של אזרחי ישראל הערבים למדינה. בואו לא נתבלבל, זה יקח לא פחות מעשור או שנים, אבל צריך להתחיל בזה מיד, כי זה הסיכוי להציל את המפעל הציוני שלנו.