קודם סינון קצר – אם אתה מקווה שיום אחד מישהו יעלה אותם על משאיות לכיוון הגבול או הנמל או “יעודד” אותם לברוח כמו בארבעים ושמונה – אנחנו לא מדברים אליך, הגעת הנה בטעות. אתה ימני. לך מכאן. אם אתה חושב, מתחת לכיפה שעל ראשך, שארץ זו ניתנה לך אישית מהקב“ה או הקבא או השד יודע מי ושהערבים בישראל הם עמלק או היבוסי או הפלשתי – עשה טובה, סע. אם אתה בטוח שכל אחד מהם מסתיר פגיון ומחכה שתפנה לו את גב, אם אתה לא בוטח בהם אבל מקווה שפעם אולי המצב ישתנה ונחיה כולנו תחת הגפן והתאנה בלדי – איתך אנחנו רוצים לדבר. אתה הרי לא תמים. אתה בטח מבין שאין מצב שאזרח סוג ג‘ לא ישנא אזרח סוג א‘ במדינה שעל-פי החוק כולם שווים. אתה הרי מבין שקשה להיות ערבי במדינה של יהודים. אתה הרי מבין ולא משנה כמה אתה לאומי (גם אנחנו, אגב, מאד) – שבאנו, התיישבנו עליהם ואנחנו שולטים בהם ושזה מצב שאף אחד לא אוהב – לא הילד שהשמן בגן מתיישב עליו ולא האישה שבעלה מדכא אותה ולא העובד שהבוס חונק אותו. הרי ברור לך שעד שהאזרח ג‘ לא יהפוך לאזרח א‘ – לא יהיה פה שקט. ובינינו, בשקט, בלי שהם ישמעו – הם מתנהגים ממש יפה בהשוואה לשמן שיושב עליהם. אתה הרי מאד חושש מהאלימות הלאומנית שלהם ומפחד לעבור לידם, וכשבטעות אתה שומע מישהו דובר ערבית לידך – אתה נלחץ ובטוח שתידקר עוד רגע. אבל תראה סטטיסטיקה – והסטטיסטיקה במקרה הזה מספרת את האמת – הם הרבה הרבה פחות אלימים ממה שניתן היה לצפות. אוקי – הנה אתה נזכר עכשיו ומה עם ההוא מהגליל ואלה שרצחו את דני כץ וההוא שדקר בשער שכם. אז זהו – אתה זוכר את המקרים האלה כי הם בודדים. יוצאי דופן. לאורך שישים שנות מדינה. אתה במקומם, לו אתה במקומם – תחשוב מה כבר היית עושה. ברק כבר גילה לנו.