במרחק של חצי סיגריה זו מזו, שוכנות זכרון יעקב ופרדיס (פוריידיס, “גן העדן הקטן”). זכרון יעקב צעירה מפרדיס בשנתיים אבל משגשגת פי מאה מפרדיס. אל תשוו את השירותים שמקבלים התושבים אצל שתי השכנות. אל תשוו את מצב הכבישים, המדרכות, הביוב, חיי המסחר, התשתיות, התרבות, מקומות הבילוי – אל תשוו. חבל על הזמן שלכם. מבט אחד יספיק ושאיפה לריאות. כשאתם עוצרים את הרכב בכניסה לכפר, כדי לקנות חומוס לפיקניק או דגים או בשר למנגל ביער הסמוך – שום דבר לא ימשוך אתכם פנימה, אל תוך הכפר. שום דבר לא ימשוך אתכם לטפס בסמטאות העולות אל ראש ההר. זה הרי לא כפר בטוסקנה, לא כפר באלפים או סביב אגם אטיטלן בגואטמלה. אתם יודעים היטב שבמעלה ההר יפגוש אתכם הביוב הזורם מלמעלה, הכבישים הלא סלולים, המדרכות שאינן – לא מעניין. לא מושך לב. כמו העתיד של הצעירים בכפר. וזה לא בשטחים, זה בלב המדינה. הביטו מסביב – זו בעצם כן טוסקנה. הכרמים, הגבעות, הירוק, העצים, הים הסמוך, הכרמל שמתחיל להתרומם מפרדיס צפונה ומזרחה. זה מקום מקסים ובכל זאת לא תעברו את קו החומוס-פול-מסבחה שבכניסה. תמשיכו לנסוע. אתם והפרדיסים אזרחים שווי זכויות במדינת ישראל. כן, במגילת העצמאות אולי. בחיים האמיתיים אתם סוג א‘ והם סוג ג‘ (באמצע זה המזרחיים מעיירות הפיתוח). אבל אתם שמאל והמצב הזה לא טוב בעיניכם. אז מה עושים לכל הרוחות? מה עושים כדי להתגבר על החשש מהם? מהזרות והעוינות? איך מגיעים לזהות אינטרסים בינינו לערבים בישראל? שהם לא יקנאו בנו, לא ינטרו לנו ואנחנו לא נחשוש מהם ונחשוד בהם שיתקעו בגבנו סכין?