לא באנו לארץ ריקה. יש כאן ערבים פלשתינאים ויש ערבים “שלנו”. “ישראלים”. הערבים הפלשתינאים הם אלה שגרו מחוץ לישראל מאז 48‘. הערבים “שלנו” הם אזרחי ישראל כמונו. ההמנון שלהם כולל שורות כמו “כל עוד בלבב פנימה, נפש יהודי הומייה”. הדגל שלהם כחול לבן ובמרכזו מגן דוד – הסמל הציוני המובהק. בתכנית הלימודים שלהם יש חיים נחמן ביאליק והיסטוריה של עם ישראל. הם גרים איתנו, חיים לצידנו, עובדים איתנו. כשיש פיגוע הם מרגישים לא נעים בחברתנו וכשחיל האוויר טוחן את עזה הם יוצאים מהדעת. הערבים שחיים איתנו הם לא הערבים “שלנו” – חלקם בנים למשפחות שהיו כאן עוד לפני הציונות. חלקם בנים למשפחות שהיגרו לארץ אחרי הכיבוש הבריטי ב-1917. הם הגיעו ממצרים, סודן, חורן שבסוריה, לבנון – מכל האזור. הערבים החיים איתנו הם אלה שלא ברחו מכאן ב-48‘ ולא גורשו. הם גרים בכפרים, עיירות וערים מעורבות. עם ישראל מכיר אותם בדרך-כלל דרך פריזמה של חומוס ובדיחות גזעניות. פוחד מהם וחושד בהם. על הדלק של הפחד הזה מפני הערבים “שלנו” נוסע הקטר של הימין. אנחנו חושבים שאין לנו שום סיבה להתנצל בפניהם על המדינה היהודית שהקמנו כאן. אבל יש לנו הרבה מה להתנצל בפניהם על העוול שגרמנו להם מאז 1948, ובפני עצמנו על הטיפשות שאנחנו מפגינים במערכת היחסים איתם מאז הקמת המדינה.