איך עושה חתול? מיאו. מה רוצה השמאל? – “תהליך שלום”. יותר משישים שנה אנחנו מלווים את התהליך. סיפרו לנו שגולדה מאיר, כשהייתה עוד מאירסון ולא חלמה שתהיה אי פעם ראש ממשלה, ניהלה שיחות עם עבדאללה – האבא של הסבא של העבדאללה הנוכחי. נו, מה יצא? מה שיצא זה שהפכנו את תהליך השלום לאחד אלוהינו. כאילו לא קם עם ישראל בארץ ישראל, אלא כדי לעשות שלום או “תהליך שלום”. ואנחנו דווקא לא משוכנעים שזה החזון וזו המטרה. המטרה שונה לגמרי. המטרה היא ביסוס מדינת ישראל כבית לחברת מופת. זאת המטרה. אחד האמצעים להשגת המטרה – הוא השלום. אחד האמצעים, לא היחיד. הוא יאפשר להתמקד בהשגת המטרה. מכיוון שהשלום הוא תנאי חשוב להשגת המטרה, יש לפעול כדי להשיג אותו. אבל אסור ש“תהליך השלום” יהווה מין ג‘ (למשתמטים שביניכם, שלא מתמצאים – ועוד נגיע אליכם בהמשך – ג‘ הוא אישור מנוחה יומי בצבא), מין פטור מהחתירה למטרה. ישראל צריכה להיות חברת מופת – גם בלי שלום. ישראל צריכה להיות שוויונית – גם בלי שלום. חכמה, מוצלחת, אינטליגנטית – גם בלי שלום. לעלות למונדיאל – גם בלי שלום. ישראל צריכה לזכות באולימפיאדה למתמטיקה – גם בלי שלום. עיירות הפיתוח צריכות לגמור להתפתח – גם בלי שלום. הפערים המפלצתיים בין שכר המנכ“ל לשכר המנקה צריכים להצטמצם דרמטית – גם בלי שלום. יהודים ממוצא אתיופי צריכים להיכנס למועדונים בתל-אביב – גם בלי שלום. כי “תהליך השלום” האינסופי הזה גומר אותנו. אותנו זה השמאל, אותנו זו מדינת ישראל. כי חוץ מכמה צדיקים בסדום, השמאל ברובו באמת שכח מה זה להיות יהודים – הוא לא מפגין בהמוניו כשמפעלים מתמוטטים ועובדים נזרקים לרחוב, הוא לא מזיז את התחת כשכהי עור נכשלים בסלקציות בכניסה לדיסקוטקים, הוא לא מניד עפעף באלפיו כשמתפרסמים דוחות העוני – הוא רק ממתין בסבלנות לקידום “תהליך השלום”. וזה מגוחך. כי צריך להודות – השלום הזה – לא תלוי רק בנו, כמו שיודע כל מי שהסתבך במכות עם ערסים. וכן, אנחנו יודעים ש“שלום עושים עם אויבים ולא עם חברים נחמדים”. אבל אם האויב לא מוכן להסתפק בהחזרת השטחים שנכבשו בששת הימים, לא מוכן להתחיל לחיות את חייו לצידנו כמו בן-אדם – הוא ימשיך לעמוד במחסומים ולבכות שמדכאים אותו. אז רגע, ללכת להפגנה בעד “תהליך השלום” או לא ללכת? כן, אבל לא רק. כי בחברה דמוקרטית צריך מדי פעם לקום מהכורסא ולצאת לרחוב כדי להכריח את הממשלה להגשים את המטרה. והמטרה היא כאמור חברת מופת. לא “תהליך שלום”. אז ללכת? ועוד איך ללכת. עם דגל ישראל ביד אחת ונבוט ביד השנייה, כדי לשכנע את הממשלה למהר לצאת מהשטחים. ואם נצא מהשטחים – יבוא שלום? אולי לא - אבל שווה לנסות. אבל על זה בהמשך. גם על ההתנחלויות.