בגין לא נזקק להרבה מדי כדי לרכוש את לב המזרחיים. פה ושם “בעזרת השם”, פה ושם כיפה, פסוק מהתנ“ך, ובעיקר – הרבה כבוד למסורת. כבוד וקבלה של השונה, האחר ממנו. בגין הביט ביהודי המזרחי וראה אח. לא נתין. חבר – לא טעון טיפוח. וזה התחיל עוד במחתרת, באצ“ל. השמאל היה בפלמ“ח, בהגנה, בסוכנות. המזרחיים הלכו לאצ“ל וללח“י. בגין, אולי המנהיג הכי פולני שקם כאן, הכי אשכנזי, הכי לא עמך, הכי גלותי – מצא דרך אל לב העם. כי הוא לא פסל את העם ולא בז לעם. ומעולם לא התנשא עליו ולא נתן לו תחושה שהוא שווה יותר. בעצרת השמאל בתחילת שנות השמונים קראו למזרחיים צ‘חצ‘חים. מי קרא להם צ‘חצ‘חים? דודו טופז, אחד הבדרנים הנלעגים והאלימים ביותר שקמו פה. בגין עלה למחרת על הבמה ותבע את עלבונם. בגין ניצח בבחירות למרות שחוץ מלעשות שלום, נכשל בכהונתו כמעט בכל מה שנגע בו. כי בגין נתן כבוד. לכולם. והפציץ את הכור.