נהוג שהשמאל הישראלי בז לדת (אם היא יהודית), לדתיים (אם הם יהודים), למאמינים, לחרדים, לעובדיה יוסף, לזקן של עובדיה יוסף, למי שמנשק את הזקן של עובדיה יוסף – ובכלל לכל מי שביום כיפור מתעקש לצום ולהתענות ולא לחגוג במסיבות גג סודיות בתל-אביב או לערוך משתה של נקניקיות חזיר בתבשיל בירה בחוף עין גב. לא הייתה לשמאל הישראלי טעות קריטית מהטעות הזו. מה גם שאת הבוז הזה הוא מייחד לדת היהודית, כמובן. לדתות אחרות, לכמרים, לאימאמים, לנזירים בודהיסטים, לקוראים בקפה, יש לשמאל הישראלי כבוד, והרבה כבוד. הבוז הזה למסורת היהודית, למנהגים, למזרחיות, לכל מה שהוא לא חילוני, תל-אביבי, לבן – הוא אחת הסיבות העיקריות שמהשמאל הישראלי נשארו אדים של מי שהייתה פעם המפלגה שהקימה את המדינה ושלושה חבר‘ה בכנסת. השמאל הישראלי הוא השמאל היחיד בעולם שהעם לא תומך בו, שהעם שונא אותו יותר ממה שהוא שונא את המשטרה, התקשורת ומס ההכנסה. ולכן אין מצב שמזרחי מסורתי יצביע לשמאל – כי השמאל בז לאבא של המזרחי המסורתי. כשהמזרחי נכנס לקלפי, אבא שלו מדבר אליו והוא שומע את העלבון.