כמו בן-גוריון, גם רבין היה שמאלן אמיתי. פורץ דרך, בועט במוסכמות. עד שנבחר, היה ברור שאין עם מי לדבר כי אש“ף זו כנופיית טרוריסטים. ואז רבין גילה והסכים שפרס ימשיך לטוס לאוסלו. כמו שמאל אמיתי הוא בעט במובן מאליו וסלל עשרות קילומטרים של כבישים והקים מחלפים וגשרים, כדי שהדרום והצפון יהיו קרובים יותר לתל-אביב. הוא הוכיח מה שמאל צריך להיות. בהינף קולמוס הוא העביר מיליארדים מסעיף תקציבי שנקרא לו “שטחים” לסעיף תקציבי שנקרא לו “תיקון העוול”. מאותו רגע הכל השתנה. אמנם לא מספיק, אמנם לא בקצב מושלם, אבל בדיוק לפי מה שצריך להיות שמאל-נאור, שוויוני, צודק, חכם. פתאום הסתבר שבטיפול תקציבי נכון – נסגרים פערים של עשרות שנים. פתאום התברר שהדפוקים האלה שמסוגלים להיות רק מסגרים בלי תעודת בגרות – מסיימים בגרות בקלות ומתקבלים לאוניברסיטה בלי קושי. ואז רבין נרצח וביבי עלה לשלטון. ומה הלקח לשמאל? שאפשר לשנות, שצריך לשנות, שאסור לעמוד במקום, ששמאל צריך להיות בתנועה מתמדת. שזו לא שיטת הבחירות שאשמה ולא הפקידים. ושבמקום ליבב צריך להנהיג. שניתן להרעיד את האדמה ולייצר תזוזות טקטוניות תוך חודשים אחדים. שסדרי העדיפויות של ישראל חייבים להיות שונים, שאפשר להזיז כסף ממקום שאין לו הווה כמו המתנחלים וההתנחלויות ולהפנות אותו לאן שצריך באמת, לעתיד, לילדים.