בעיני הליבה של החברה הישראלית, תהליך הפיתוח של הפריפריה דמה לאמונה בביאת המשיח. “ואף על פי שיתמהמה – עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא” – כלומר גם מחר וגם בשבוע הבא נמשיך לחכות והמשיח כנראה לא יבוא וכמוהו גם סיום תהליך הפיתוח. וכמו שאי אפשר לזרז את זה – גם לזה נניח לקרות בדרך הטבע. מדי פעם ממנים שר לפיתוח הנגב והגליל, והתקציב שלו מספיק לחצי קילו פיסטוקים לשבת. אף אחד לא רוצה שהפיתוח יסתיים. פיתוח עיירות הפיתוח לא הפך מעולם לפרויקט לאומי. כנראה שאף אחד לא רוצה שהפריפריה תתקרב למרכז.