אז איפה הם יגורו? איתנו? בקיבוצים? בדיזנגוף? חס וחלילה. מישהו צריך לשבת על הגבול, ליישב את הנגב, לאכלס את הכפרים הנטושים והשכונות הערביות העזובות. מישהו צריך לקטוף עגבניות בקיבוצים ולייער את הגליל. אז כך הוקמו עיירות הפיתוח. האבות המייסדים, ראשי המשק – כולם סוציאליסטים, אירופאים, טובים – שלחו את העולים החדשים לשבת בעיירות מוזנחות קרוב למקום העבודה בקיבוץ, קרוב לגבולות הפרוצים, רחוק מאד ממרכז הוועד הפועל ברחוב ארלוזורוב בתל-אביב. הסיבה העיקרית – הם לא מבינים אידיש. הם נשלחו להיות גדר ההפרדה בינינו לבין הערבים, כי במהותם הם חצי יהודים – חצי ערבים, הרי. הם דוברים ערבית, אוהבים אום-כולתום ופריד אל-אטרש, משחקים שש-בש וקלפים (לא ברידג‘) ואוכלים חריף-אש. לכבודם הוקמה בהסתדרות מחלקה שנקראה “המחלקה לסיפוק צרכי דת”, שחילקה לפרימיטיביים תשמישי קדושה וחפצי פולחן לעדות השונות. אף אחד מהילדים בעיירות הפיתוח לא אמור היה ללמוד בתיכון עיוני ולסיים בגרות או להתקבל לאוניברסיטה. הסללה קראו לזה. פטנט מפא“יניקי בזוי שכזה, “להוצאת הנוער מהרחוב והכשרתו להשתלבות בחברה”. את כולם שלחו “ללמוד מקצוע” בבתי ספר מקצועיים. נגרות, מסגרות, ספרות – סוף סוף נהיה כאן פרולטריון כמו שחלם דב בר בורוכוב. אדוניו היו הסוציאליסטים מהשמאל. כאן, בשנות קום המדינה, התחיל להיווצר הפרדוקס המשונה, העיוות המוזר והייחודי של שמאל בלי צדק, בלי שוויון ובלי אחווה. כאן הפכו האידיאליסטים הסוציאליסטים מאירופה למגנים נחושים של השליטה באמצעי הייצור ומוקדי הכוח וההון. וכך זה נמשך עד היום.