זה היה בשיחה אחת בלתי נשכחת, בתחילת שנות השמונים, שנות הבגין-בגין, העגבניות על שימון פרס בבית שמש ופתח-תקווה, ו“הפרח בגני” – השמאל המפא“יניקי היה מזועזע. הוא הביט סביב בארצו האהובה שנכבשה על-ידי השחורים, “השזופים”, המזרחיים, הספרדים, השווארצעס ואמר “הבאנו אותם מוקדם מדי”. הדובר היה מלח הארץ, מאנשי העלייה השלישית, גדוד העבודה, איש מלא וגדוש סוציאליזם, ציונות ואהבת ישראל (וקרוב משפחה של המבוגר שבינינו). ובעצב הוא אמר, עם תחושת החמצה – “הבאנו אותם מוקדם מדי”. משפט של ארבע מילים, שמזקקות את המצב הנפשי והפתולוגי של השמאל החילוני, האשכנזי, המפא“יניקי, שהיה השלטון מאז שנות השלושים ופתאום גנבו לו את המדינה. ועכשיו, כמו בהגדה של פסח, נפרק את המשפט למילים ונבין אותן אחת אחת – “הבאנו”– אנו הציונים שבנו את המדינה וכבשו עוד דונם ועוד עז, מתחנו חומה והקמנו מגדל, ייבשנו ביצות עד שהתייבשו לנו הביצים, נלחמנו בקדחת וגירשנו בריטים – פתאום נקלענו לנחיתות מספרית. המאגרים האנושיים שלנו במזרח אירופה התרוקנו בשואה, הערבים התרבו כחול אשר על שפת הים, התחילה מלחמה איתם והיינו חייבים לייבא במהירות חיילים ופועלים יהודים מן הגורן ומן היקב. זה “הבאנו”. “אותם” – אותם זה ההיפך הגמור מ“אונזערע”. “אונזערע” באידיש זה משלנו. מה שהמרוקאים קוראים – “מן דיאלנא” (רק שהמרוקאים בתקופה ההיא לא מדברים עדיין). “אותם”, זה כל אלה שלא מדברים אידיש, שאפשר לזרוק לעיירות פיתוח ולמעברות בבדונים ופחונים (כי את העולים מפולין ומגרמניה אי אפשר לשכן במדבר). “אותם” זה גוף שניתן לשינוע ולניוד – מלהיבים אותם, מדליקים אותם, ואם הם לא משתכנעים – פעילי הסוכנות יתככו פרובוקציות כמו בעיראק – והם יטוסו לארץ בשמחה רבה כי המשיח הגיע והוא לבן שיער, יליד פלונסק ושמו דוד (בן-גוריון). אף אחד לא מתכוון שהם באמת יקחו חלק בהנהגה. הם צריכים למלא את השורות שהתדלדלו – במפעלים, בצבא, בשדות, בבניין. עם הכורסאות בממשלה שיחכו קצת. שיגידו תודה על הכסא הייצוגי שקיבלו במשרד המשטרה ובבית המשפט העליון. אף אחד לא חשב שהמזרחיים יעזו להרים ראש וממש ירצו להשפיע. “מוקדם מדי” – טוב, נו, התכנית הייתה לגמרי אחרת. התכנית הייתה לבסס קודם חברה של סוציאליזם נאור, שפוי, תרבותי – אירופאי, נו. הכוונה הייתה ללכת צעד-צעד, לבנות את ראש הגשר ואת הבסיס לציונים האידיאליסטים מהעיירות שעזבנו במזרח אירופה. לא בער לנו כלום. על היהודים שישבו בתימן, מרוקו, עיראק, חשבנו מה שאנחנו חושבים היום על יהודי אתיופיה. אף אחד לא באמת ראה בהם פרטנרים אמיתיים למהפכה הציונית של שבירת הגלות ושינוי דמות היהודי. את דמות ה“צבר” לא ציירנו בצבעים חומים ושחורים אלא בכחול ובבלונד ארי. בני האלים שנולדו בקיבוצים היו אמורים למחוק את חרפת האף, הקומה הנמוכה והגנים השמיים. אבל היטלר הבן זונה קלקל הכל. ואחריו כל הערבושים, שקמו עלינו לכלותינו. היינו חייבים לייצר במהירות “פלאן בי” ולהביא מה שיש וזה מה שהיה – עיראקים, תימנים ומרוקאים. אז זה מה שיצא – הם באו ובחרו בגין. הם באו ועכשיו במקום להגיד תודה – הם זורקים עגבניות על שימון פרץ ו“המערך”. כן, כן – נאנח הדוד מהעלייה השלישית – “הבאנו אותם מוקדם מדי”.