ההיסטוריה נקבעת על-ידי יחידים. אם לא ההחלטה של בן-גוריון להכריז על המדינה ביום שישי אחר הצהרים בתל-אביב – המנדט (או משהו דומה) היה נמשך עד היום. כשרבין החליט ללכת על תכנית אוסלו וללחוץ יד לערפאת, הוא גרם לעם שלם לחצות את הרוביקון. מה היה באוסלו? שני העמים, ישראלים ופלשתינאים, הכירו זה בזה והחליטו על סיום האלימות ועל הליכה מחודשת לקראת חלוקת הארץ. כדי להבין את גודל המעשה, צריך לזכור שרק שנתיים קודם לאוסלו, ב-1991, נשלח לכלא אייבי נתן ל-15 חודשי מאסר. לא על אונס ולא על גניבה אלא על לחיצת יד לאיש אש“ף. שנתיים בלבד עברו עד שרבין פגש את ערפאת על מדשאת הבית הלבן. כל העולם ראה את פניו מתעוותים בגועל כשלחץ לערפאת את היד. כל ישראל הבינו באותו רגע שגם אם האויב שלך הוא איש נתעב – זה מה יש ולמען הדורות הבאים עושים איתו שלום. היום כשאבו-מאזן מברך את ראש ממשלת ישראל בפסח שמח – זה מסתכם בשורה ב-ynet. כשהם נפגשים ומסכמים דברים – לגמרי לא בטוח שיזמינו צלם לתעד. כשיגיע פעם השלום ושתי מדינות יחיו פה זו לצד זו בשלווה ונחת – זה יהיה רק בזכות רבין שחתם על הסכמי אוסלו. רבין היה איש של כבוד. הוא ראה את ערפאת בקומתו האמיתית – רוצח אכזר וחסר עכבות אבל מנהיג העם הפלשתינאי. לכן הוא לחץ לו יד וניסה להגיע איתו לשלום. אחרי רבין התיישבו על כסא ראש הממשלה בישראל כמה מנהיגים גמדים, שהעדיפו לחקות את סרבנות ערפאת במקום ללמוד מרבין. פעם נתניהו, פעם אהוד ברק. מדינאים חובבנים. כל אחד בתורו זרק לערפאת גפרורים והוא הדליק את האזור, כמו שאהב. הם הוציאו להסכמי אוסלו את המיץ. מזמזו ומסמסו, הפרו והכשילו, וכל הזמן קרצו בערמומיות לעמישראל. וזה הצליח להם, כי הכי קל להכשיל הסכמי שלום (כשממילא זה מה שערפאת רצה ורק חיפש תירוץ) והכי קשה לקיים אותם, בטח כשהפרטנר הוא ערפאת. אז אם מישהו מחפש את פושעי אוסלו – חלקם יושבים היום ליד שולחן ממשלת ישראל. יגאל עמיר ימ“ש, ידע טוב מה שהוא עושה. אם רבין לא היה נרצח, לא בטוח שהיה שלום אבל כנראה שהיה כאן היום הסדר וסדר. ערפאת היה חותם. ועוד איך. כי רבין לא היה נותן לו פירור של תירוץ. ואם ערפאת לא היה חותם, חוסני מובארכ כבר היה נובח עליו: “תחתום, איבן-אל כאלב, תחתום”. והוא היה חותם. כמו שחתם על הבמה בקהיר על הסכם “עזה ויריחו תחילה”, הכאלב.