יום הנכבה נופל על יום העצמאות ולא במקרה. יום שחרורנו הוא יום אסונם. בכל זאת אנחנו מתעקשים לחגוג את יום העצמאות שלנו ולשמוח מאד. ובצדק. ב-1947, האו“ם החליט לחלק את הארץ לשתי מדינות – אחת לנו, אחת להם. כמעט שווה בשווה, אבל לנו קצת יותר. אנחנו הסכמנו ויצאנו לרקוד ברחובות. הם, תקפו למחרת אוטובוס אגד ורצחו חמישה אזרחים. כך למעשה התחילה מלחמת השחרור ואנחנו ניצחנו. בארבעים ותשע הם ביקשו הפסקת אש ונגמרה המלחמה. כשהתפזר העשן, הסתבר שכשבע מאות אלף ערבים נשארו בחוץ. למה? יש כל מיני סיבות וכמה גרסאות אבל עובדה אחת ברורה – כנראה שלא באמת הייתה תכנית מסודרת לגירוש ערביי ישראל. ערבי שהתעקש ולא ברח – נשאר כאן עד היום. למשל חלק מהערבים בעכו, למשל ביפו, חיפה, למשל בגליל. וכן, היו חיילים ומפקדים שלנו שהפחידו אותם והבריחו אותם, היו תושבים שגורשו מפה לשם, היו פלוגות שהרסו שכונות שלמות כמו בלוד והיה דיר-יאסין – כי ככה זה במלחמה. יש זוועות, טעויות, עוולות, הרוגים, מגורשים. כבני אדם אנחנו צריכים להתנצל ולהביע צער על העוול שנגרם ליחידים, לפרטים. גם להתבייש. אבל כעם שיש לו מנהיגים ויש לו מדיניות ויש לו רצון משלו – הם הביאו את הנכבה על עצמם. יכולנו לחיות זה בצד בזה בשלום כבר למעלה משישים שנה – שתי מדינות לשני עמים. כבר מזמן יכולנו לארח במשותף את המונדיאל והאולימפיאדה. כמו המונדיאל בדרום-קוריאה ויפן ב-2002, כך ב-2020 תוכל להיות אולימפיאדה בישראל ובפלשתין. אם ירצה השם.