לוי אשכול הבין את הרגע, לרגע. שלוש יממות לאחר הפסקת האש, לגם מהניצחון ולא השתכר. לביתו הוא זימן את משה דיין, אבא אבן, יגאל אלון, גלילי ויגאל ידין, כדי לסכם את מחיר השלום. כמה יממות מאוחר יותר, בישיבת הממשלה ב-19 ביוני 1967, בה השתתפו מימין גם בגין, מנהיגי המפד“ל וראשי הציונים הכלליים, הכריעה הממשלה כי עתיד “הגדה המערבית”, קשור להסכמי השלום. ובעברית: ממשלת הליכוד הלאומי בראשות אשכול-בגין אמרה בעצם כן למשא ומתן להחזרת רוב השטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים, תמורת שלום מלא ובר-קיימא עם מדינות ערב. בקיצור, ארץ התנ“ך הופקדה לשלום. ואז אשכול נחלש וגמגם, וב-27 בספטמבר 1967 עשתה את דרכה לגוש עציון שיירה אותה הוביל חנן פורת, נסיך הנוער הדתי –משיחי. כמו החלילן מהמלין, השתרכו אחריו מאז ועד היום – יותר מ-300,000 איש ואישה. כולנו לגמנו את האימפריה לשוכרה והתעוררנו להאנג-אובר שלא נפסק יותר מ-40 שנה.