אנחנו שמאלנים. נולדנו בארץ, היינו בתנועות נוער, שירתנו בצבא, עשינו מילואים, מלחמות (המבוגר שבינינו), ואנחנו חושבים שחייבים לחלק את הארץ עכשיו. היום, לא מחר. אנחנו משוכנעים שבן-גוריון צדק, שאנחנו כאן כי התנ“ך הוא הקושאן שלנו על הארץ האהובה שלנו. אנחנו מתעבים חזירים קפיטליסטים, אנחנו מתרגשים כשהדגל מונף וכשתזמורת צה“ל מנגנת את “התקווה”, משתדלים להיות מוסריים ודמוקרטים ולא סובלים משתמטים ואוהדי בית“ר (סליחה – רק את ה“קומץ”...). אבל בשנים האחרונות אנחנו לא מוצאים את עצמנו בהפגנות של השמאל. אנחנו מביטים שמאלה ושמאלה ולא מוצאים אף אחד מהחברים שלנו. זה גם אף פעם לא הנושא הנכון להפגין נגדו או בעדו. ומי בכלל האנשים האלה לידנו? ואיפה דגל ישראל, קיבינימט? איך הרשינו לימין לגנוב לנו את דגל ישראל? איך הרשינו להם לגנוב לנו את ארץ ישראל ומדינת ישראל? ובאמת, המבוכה רבה. לגיטימית השאלה: איך יכול להיות ששמאלני אוהב את המדינה? איך יתכן שכשמאלנים אנחנו משוכנעים בזכותנו על הארץ הזאת? ורגע, מה עם “תהליך השלום”? טוב, החלטנו לעשות חשבון נפש ולנסות ליישב את הסתירה. לנסח לעצמנו מהי דעתנו האמיתית. אנחנו מודים – ניגשנו למשימה בחשש גדול. מה יקרה אם נגלה שעמדותינו הם לא “שמאל” ושאנחנו בעצם ליכודניקים בארון? החלטנו שהדרך הטובה ביותר היא למקם את עצמנו ביחס לכל הנקודות המרכיבות את קו ההפרדה בין השמאל לימין. ושאלוהים יעזור לנו...