אנחנו מתרגשים כשאנחנו נכנסים לירושלים. כשמגיעים לעיר העתיקה ומתקרבים לכותל המערבי, הלב שלנו ממש דופק. פה משמאל נחרבו בית המקדש הראשון והצנוע שבנה שלמה המלך והשני מנקר העיניים שבנה הורדוס, פה דוד שלנו שתה כמה דברים ועשה כמה דברים ושם הפליא שלמה המלך בחוכמתו. והנביאים והמלחמות והחורבן והנשמה שלנו. תמיד היא הייתה עיר האלוהים שלנו. ב-47‘ הסכמנו לתוכנית החלוקה שהפכה את ירושלים הקדושה לעיר בינלאומית. כבר הסכמנו. לא רק בן-גוריון. גם בגין תמך. גם הפועל המזרחי הניפו יד בעד. וזה בדיוק מה שצריך לעשות היום. לחזור להסכמה ההיא. מי שאוהב באמת את ירושלים הקדושה וקשור אליה בבטן חייב לשמור עליה שלמה ומאוחדת לעולמים וצריך לנהוג בדיוק כמו האמא הביולוגית במשפט שלמה. כי ירושלים שלנו, שאליה מתפללים יהודים שלוש פעמים ביום כבר אלפי שנים, היא גם עיר קדושה לנוצרים, כי בה חי ומת ישו והיא גם העיר השלישית בקדושתה לאיסלם – מה תעשה? רוב הדורות היא לא הייתה בשליטתנו המדינית. תמיד מלכו ושלטו בה גם אחרים. גם בעתיד. תמיד היא תהיה גם שלנו, אבל גם של אחרים. לכן צריך להתחלק בה יחד. כמו פעם. הריבונות לעולם לא תהיה של הפלשתינאים. הריבונות תהיה לרשות בינלאומית והניהול הדתי יהיה בידי מועצת הדתות, שתוקם במיוחד ותורכב מנציגי האל עלי אדמות: הרבנים הראשיים לישראל, האפיפיור וראשי הוואקף המוסלמי – ותנהל את עיר האלוהים, בשותף. החלטות יתקבלו בה רק פה אחד ועד שייצא עשן לבן.