בערבית זה נקרא זכות השיבה. בעברית, כמו שמציע עו“ד רם כספי, צריך לקרוא לזה תביעת השיבה. זכות זה משהו שמגיע וצריך לתת. תביעה אפשר לדחות. וצריך לדחות. כי זו לא זכותם. ב-47‘ האו“ם הציע לנו ולהם מדינה. אחת לכל אחד. אנחנו לקחנו והם לא. והם גם פתחו במלחמה. אז נלחמנו. וניצחנו. ובמלחמה קורים דברים נוראים. אנשים חפים מפשע נהרגים. ותושבים מגורשים או נמלטים מאזורי קרבות. גם זה וגם זה קרה. עכשיו אי אפשר ולא צודק להחזיר את הגלגל לאחור. לא נחזור לקווי 47‘. נחזור לקו הירוק (בתיקונים ובחילופי שטחים). שזה קווי 67‘, פלוס-מינוס, והיכן שיעבור הגבול תהיה גדר. מי שגר פה יישאר לגור פה ומי שברח וגר שם, יישאר לגור שם. שם – זה אומר, שהפליטים הפלשתינאים יוכלו לממש את תביעת השיבה שלהם בשטחים. בגדה. בקיצור, במדינה הפלשתינאית שתקום. לא כאן, לא במדינה שלנו. להם יהיה חוק שבות לפלשתין ואנחנו נשאר עם חוק השבות שלנו. בלי פשרות, בלי מצמוצים ובלי גמגומים. לא איחוד משפחות ולא נעליים. “לא” רבתי להגשמת תביעת השיבה למדינת ישראל. זה צודק ומוסרי וחכם ויהודי. ואם בגלל זה הם לא רוצים שלום, שיחפשו אותנו.