אנחנו לא ניתן שהפלשתינאים יהפכו אותנו למדינת אפרטהייד או ישתלטו על השלטון כאן עם ראש ממשלה ערבי. אנחנו נקבע את גורלנו. הם לא רוצים להפסיק לריב? לא צריך. שיחפשו אותנו או שילכו לעזאזל. אם אין עם מי לדבר, יש עם מי לדבר. נדבר עם העולם. איך עושים את זה? ב-47‘ קיבלנו מהעולם אישור להקים פה מדינה (כן, אנחנו יודעים שאנחנו עם בחירה ומגיע לנו ולמה מי העולם שייתן לנו אישור, אבל בכל זאת...). ב-67‘ (החלטה 242) וב-73‘ (החלטה 338) קיבלנו מהאו”ם אישור לגבולות קבע. אז יש עם מי לדבר – עם העולם. ומסתבר שגם הסעודים מסכימים לזה וגם מדינות המפרץ, וגם ירדן ומצרים, ואירופה, ורוסיה ואמריקה בטח. אז נקום ונודיע לכל החברים האלה שבעוד שנתיים נניח אנחנו יוצאים מהשטחים, ועד אז יש להם זמן לעשות סדר ולערוב לביטחוננו ולאמן משטרה וצבא וכח רב-לאומי. מה שצריך. ואז, אחרי שנתיים, נקום ונצא בדיוק כמו שהבריטים עזבו בארבעים ושמונה – ויכנסו במקומנו – הבריטים. והאמריקאים. והרוסים. והיפנים. והאיראנים יישארו באיראן. לא נחזור על הטעות מעזה. אז לצאת בלי הסדר? לצאת עם הסדר. הסדר עם העולם. אוי, אבל לא נוכל לבקר בחברון! ועכשיו, אנחנו כן מבקרים בחברון? אבל איך יגיב הצד השני? אותנו מעניין איך יגיב הצד השלישי. העולם. ומה יקרה אצלנו. ומה עם ההתנחלויות? נמשיך לשמור עליהן? לא. תושבי ההתנחלויות יתפנו לגושים הגדולים. ישלמו להם משהו? פיצויים? כן, לפי חוק פינוי-פיצוי. וזה מוכן לחקיקה בכנסת. מזמן. אם יש חוק למה הממשלה לא מעבירה אותו? או. זו שאלת מאה המיליארדים. לפי החוק המוצע, כבר עכשיו יוכל תושב יהודה ושומרון לחזור לגושים הגדולים או לקו הירוק ולקבל פיצוי לפי הפרמטרים של פינוי גוש קטיף. אלא שהממשלה חוששת מהיענות גדולה מדי. אם יותר מדי מתנחלים יחזרו ארצה – השטח יתרוקן מתושבים וזה יחליש אותנו במשא ומתן. אבסורד. תקראו לזה עזיבה, התכנסות, התנתקות, התקפלות, נסיגה – בריחה – ג‘ירפה מפוספסת עם כרבולת על הראש – תקראו לזה איך שאתם רוצים. תצטערו על זה, תשמחו מזה – אין בטווח הנראה לעין שום אפשרות ציונית אחרת. גם לא יהודית. אין אצל הפלשתינאים פרטנר. אולי גם לא יהיה. מי שמדבר איתנו לא מייצג אותם ומי שמייצג אותם לא מדבר איתנו. מכיוון שאנחנו לא רוצים לשלוט עליהם ולא רוצים שהכיבוש ישלוט עלינו – אנחנו צריכים לצאת וזהו. ולהקים גדר גבוהה-גבוהה. גם אליה עוד נגיע.