ההפגנה הגדולה של השמאל הלאומי תהיה אירוע מכונן. הפגנות גדולות של השמאל כבר לא מתקיימות המון שנים. אנחנו לא מתכונים לאירוע המוסיקלי שמכונה האזכרה השנתית לרבין, שתמיד כולל נואם ימני – שעמד מתחת למרפסת בכיכר ציון (או עליה) ואת שרית חדד ואביב גפן . ההפגנה הגדולה של השמאל הלאומי תעסוק רק בנושא אחד – עצם קיומה של מדינת ישראל. יונפו בה אלפי דגלים כחול לבן והיא תיפתח בשירת התקווה ו“אלי אלי שלא ייגמר לעולם”. המסר המרכזי בעצרת יהיה חלוקת הארץ ומיד, כתנאי להמשך קיומה של המדינה האהובה שלנו. רק אנשי השמאל הלאומי ישאו דברים מהבמה בכיכר רבין. זה מה שיגיד הנואם הראשון – “מדינת ישראל היא מדינה יהודית דמוקרטית. אם נשאר בשטחים – נצטרך לבחור – או יהודית או דמוקרטית. ביחד זה לא ילך, כי בדמוקרטיה הרוב שולט ובקרוב הם יהיו הרוב בין הירדן והים. אם נרצה להישאר מדינה יהודית – נצטרך לשלול את זכויות הרוב ונהפוך למדינת אפרטהייד. אם נתעקש להישאר דמוקרטים – ייבחר תוך זמן קצר ראש ממשלה ערבי בקולות הרוב”. הנואם השני לא ידבר על העתיד. הוא ידבר על ההווה המוסרי שלנו כחברה, אומה, מדינה. הוא יתאר את גידולי הפרא שצמחו בגבעות יהודה ושומרון. הוא יצטט את נביאי ישראל ואת האבות המייסדים ולאן הגענו. הוא ישרטט את המרחק העצום בין מה שאנחנו חושבים על עצמנו כחברה ובין מה שאנחנו באמת. הוא יסביר שלא נוכל להתעלם מהעובדה שהמתנחלים ונוער הגבעות המופרע הם חלק מהפרצוף שלנו, איבר נגוע, ממאיר, שמחייב טיפול מיידי, אולי כריתה. עכשיו יעלה מישהו לשיר. אולי גידי גוב. אולי ברי סחרוף. אולי רמי פורטיס. מישהו שלא השתמט משירות בצבא. אולי יובל בנאי או אהוד. נראה. הנואם השלישי ידבר תכלס. מספרים. וכולם יבינו מה הוא אומר. הוא יתאר מה יכולנו לעשות בסכום הכסף המפלצתי, הדמיוני, הבלתי נתפס, שהוזרם למימון ההתנחלויות במקום להפרחת ישראל. הנואם השלישי יהיה איש מקצוע מהשורה הראשונה, שר אוצר לשעבר אולי. הוא ימנה אחד לאחד את כל הפרויקטים הלאומיים שנגנזו, כדי לממן את הטירוף הלאומי של מפעל ההתנחלויות. הוא יפנה אל כל אחד ואחת מאיתנו – השכיר, הפועל, העצמאי, הסטודנט, הקשיש, הפנסיונר, ויגלה לו כמה כסף גנבו לו מהכיס והעבירו לשטחים. בשלב הזה האווירה תהיה מאד קשה. כל מי שחזר הביתה וגילה שפרצו ורוקנו לו את הבית מכיר את ההרגשה. כל מי שרימו אותו, שנישלו אותו, שעשקו אותו, מבין על מה אנחנו מדברים. הנואם האחרון ידבר קצרות. הוא יתאר את מדינת ישראל שנתיים אחרי היציאה מהשטחים. שנתיים אחרי הניתוח. משתתפי העצרת יתחילו לעזוב לאט את הכיכר, כי הנואם האחרון יהיה קצת משעמם – הוא יתאר מדינה נורמאלית. סוף סוף.