והדובדבן שבקצפת הם פושעי הגבעות. פושעי הגבעות הם חלום הזוועה של הציונות. הם הגולם מפראג. הם הגולם הקם על יוצרו ושום רב לא שולט בהם. נערים יהודיים שמסוגלים להכות זקנה פלשתינאית, שמנסה למסוק את הזיתים בחלקה של המשפחה שלה כפי שעשו אבותיה מאות שנים – איבדו את הזכות להיקרא יהודים. אין שום הבדל בינם לבין מנוולים אנטישמים, שקיצצו זקנים ליהודים בפוגרומים לאורך ההיסטוריה. הם שורפים תבואות בשדה פלשתינאי, הם כורתים ועוקרים עצי זית, הם מכים ויורים בילדים וקשישים – ואת כל זה הם עושים בשבת. אתה מביט בהם ולא מאמין. אתה שומע אותם ומתחלחל. אתה מפנה מבט הצידה ומנסה להתעלם, כי חיזיון נורא כזה לא מתקבל על הדעת. אתה מנחם את עצמך במחשבה שהם מעטים ושאולי יתבגרו בעתיד. אתה טועה. ההורים שלהם הקימו את ההתנחלויות באותה דרך. כמו שהם אומרים על החילוניים תמיד – את זה אפשר ללמוד רק בבית. ארבעה עשורים של גזל, עושק, שנאה וחמס הניבו את הפרי המורעל הזה. ושלא נטעה – הם חלק מאיתנו. הם קרובי המשפחה שלנו. אחיינים, בני דודים, ילדים של חברים מהצבא. אם יש את נפשך לדעת את המעיין ממנו הם שואבים – אל ישיבת “מרכז הרב” בירושלים לך, אל הישיבות התיכוניות, אל דרשות הרבנים, אל חזיונות הגאולה המטורפים, אל פסיקות הרבנים המתירות פגיעה ב“מוסר”, בגוי, בערבי, בפלשתינאי, כאילו לא היה אדם שנברא בצלם. אם יש סיבה אחת שלא להחזיר את יהודה ושומרון, זה החשש שפושעי הגבעות יחזרו הביתה, אלינו לקו הירוק. עם האכזריות העמלקית שלהם.