הדוברים של הציונות הדתית יכולים לטרטר בתקשורת בלי סוף על איכויות הנוער שלהם – תמימותו, מסירותו, נכונותו, נאמנותו וערכיו. האמת הפוכה לגמרי. למעט בודדים פה ושם, הנוער הזה, בוגר מערכת החינוך הדתית ותנועות הנוער, בוגר הישיבות התיכוניות – גזעני ברובו המוחלט. שמרני וצר אופק באופן מביך, אוונגליסטי ולא מוסרי. צורת החשיבה שלו רדודה ופשטנית ובעיקר חסרה את המורכבות היהודית של הוריו, הבורגים, הוורהפטיגים, המפד“לניקים של פעם. בעיקר כשמשווים אותו לבני גילו בקהילות יהודיות בעולם הגדול. הנוער החילוני עומד מבויש בכל פעם שמשווים אותו ליוצאי בני עקיבא. אפשר להירגע. השליש המוצלח של הנוער הדתי מתפקר ומוריד את הכיפה. היתר נשארים מרתקים ומלאי הומור כמו חידודי הלשון של אבשלום קור. זורקים לנו בפנים מדי פעם את אחוזי הגיוס שלהם ליחידות קרביות – זה אכן מרשים אבל זה לא הופך אותם לטובים יותר. אנחנו מברכים על המעבר של הנוער הדתי בשנים האחרונות מהרבנות הצבאית ליחידות הקרביות, לסיירות, לטייסות. יפה שעכשיו באים. הרבה שנים השמאלנים מצפון תל-אביב והקיבוצניקים היו שם כמעט לבדם. גם במלחמות. גם בבתי העלמין.