תוך כמה שנים, במהירות מדהימה, קמו עשרות ישובים בשטחים שנכבשו בששת הימים. תנופת התנחלות שטפה את ארץ התנ“ך והאנרגיה הציונית כולה זרמה לשם. אדמות פרטיות נחמסו מערבים ועליהן צצו כפטריות – קודם קרוונים ואז בתים עם גגות אדומים. כמו בטוסקנה. מערכת הביטחון ומערכת המשפט הישראלית נרתמו למשימה. בקריצות, בזיופים, בעצימת עין, בפתקים מאחורי הגב, פעלה מכונת החמס במלוא כוחה. כשעלה הימין לשלטון ב-77‘ – הקרקע כבר הייתה מוכנה. ראש ממשלת ישראל החדש בגין הכריז מיד עם בחירתו – כי “יהיו עוד הרבה אלוני מורה”. תוך זמן קצר, כשהידלדלו מאגרי המתנחלים הדתיים – התחילו למלא את השטח בחילוניים שחיפשו איכות חיים. הממשלה הפנתה עכשיו את אזרחיה ביוזמתה לשטחים שיועדו בהחלטת החלוקה – לה הסכמנו – למדינת ערביי ארץ-ישראל. בגני התערוכה בתל-אביב נערכו ירידי דיור ובהם הוצעו לקונים וילות בשטחים באפס כסף. עם הלוואות ענק בלי להחזיר. כדי לשכנע את המתלבטים העניקו להם מכוניות חדשות קשורות בסרט ורוד. בולדוזרים יישרו את הגבעות והקימו ישובים חדשים – עופרה, עמנואל, בית“ר עילית. עם ישראל נהר לגור “חמש דקות מכפר-סבא” – המשיחיות המטורפת והנלהבת של גוש אמונים הצמיחה שכבה עבה של סוחרי קרקעות וסוחרי עבדים. כי את הוילות בנו אלה שמהם נגזלו האדמות. כמו בחשוכים שבמשטרי הכיבוש, היו יוצאים כל בוקר פלשתינאים מהכפרים העלובים ביהודה ושומרון ועזה לבנות את הוילות של השכנים הכובשים החדשים. כמה זה עצוב. כמה זה עלוב. כמה זה לא יהודי. ירמיהו, אליהו, ישעיהו – כמעט אפשר לראות אותם על הגבעות בשומרון, זועקים נגד העוול הזה. ובוכים.