תחושת שליחות מסעירה התחילה עכשיו לפעם אצל הצעירים הדתיים. המורים שלהם רמזו שהנה המשיח בדלת, שזה תלוי רק בנו, שהגאולה בידיים שלנו. מתח עצום הצטבר אצלם וחיכה להתפרץ. ואז הגיעה מלחמת יום הכיפורים ותוצאותיה הנוראות. בזמן שכל החברה הישראלית ליקקה את פצעיה וטלטלה את השלטון – אצל הדתיים הציוניים הלכה ותפחה הכרה אחרת. הם היו משוכנעים שהאסון בא על ישראל, כי הם אכזבו ולא עשו מה שהיו צריכים לעשות. הם הבינו את המכה של יום כיפור כעונש על חוסר המעש שלהם. המשיח שעמד מחוץ לדלת וציפה שיכניסו אותו – התאכזב והלך רק בגללם, כי הם לא נענו לקריאה. עכשיו, רק עכשיו, בשנת 1974, קם גוש אמונים והמתח המשיחי של הציבור הדתי התפרץ כמו הר געש. הם הגיחו מהישיבות התיכוניות ועטו על שטחי יהודה ושומרון ועזה בלהט משיחי בלתי ניתן לכיבוש. הם לא ספרו ממטר את הממשלה והצבא, שניסו לעצור אותם. בעיקר בגלל שאף אחד לא באמת רצה לעצור אותם. פרס עזר להם. יצחק רבין, שהיה אז ראש ממשלה צעיר – עזר להם קצת פחות. גלילי עבד אצלם. ראשי השמאל, האידיאולוגים של השמאל, העריצו אותם. אף אחד מהם לא הבין שבתוך ה“חלוצים החדשים” התנחלו שדים של טירוף משיחי. תחשבו על סרטי אימה. תחשבו על מוחות שטופים, זומבים מהופנטים, תחשבו על חבורות של נערים חרמנים שהולכים לבעול את הארץ. זה מה שזה היה. הם לא הכירו בסמכות של אף אחד לעצור אותם. הם היו מוכנים לכל.