השמאל הישראלי אהב את המתנחלים. ראשי השמאל, המפא“יניקים השזופים, הביצועיסטים, הנמרצים, עם הצווארון הפתוח ומטפחת הבד הצחורה החוצצת בינה לצוואר נגד זיעה, הביטו בצעירים הנלהבים שהגיחו מהישיבות התיכוניות – וגמרו במכנסים. הם נזכרו בעצמם, בנעוריהם המפוארים, הם נזכרו איך עבדו על הבריטים בעיניים, איך הקימו את ישובי חומה ומגדל, וכבשו דונם אחר דונם. הצעירים הדתיים המשולהבים ורוקדי ההורה, השרים בגרון ניחר, הזכירו לדור המייסדים את הגורן של דגניה ואת הרפת של עין חרוד איחוד או מאוחד. המפא“יניקים של השמאל, ראשי אחדות העבודה ואפילו ראשי השומר הצעיר, אימצו את הגזע החדש והציוני הזה אל ליבם. הוא מצא חן בעיניהם הרבה יותר מהבנים שלהם עצמם. זה היה עידן שבו הקיבוצים איבדו את הזוהר שלהם. בני הקיבוצים התעסקו עם מתנדבות משבדיה וגילו את הגראס, העבירו את החקלאות העברית לעבודה ערבית וויתרו על הסולידריות והחלוציות. בעיני דור האבות המייסדים זה לא מצא חן. בעיני ישראל גלילי מנען, גולדה ממרחביה, שמעון פרס מאלומות – המתנחלים היו מלח הארץ החדש. המתנחלים החדשים לא נראו כמו אבותיהם, הבורגנים הנינוחים מתנועת “המזרחי”, יוסף בורג וזרח ורהפטיג – הם היו דומים יותר למודל האריק שרוני, למאיר הר-ציון. עם סנדלים, חולצת פלנל, וכיפה סרוגה שמוטה על הצד – הם נכנסו למשבצת של ה“צבר” – משאת נפשה של הציונות. הדגם הראשון של הצבר, האבטיפוס של הישראלי החדש, שהחליף את היהודי הגלותי מהקריקטורות של השטירמער – היה חזק, צודק, וחסר עכבות. סלחו לו על חוסר המורכבות שלו. מחלו לו על הרדידות, השטחיות והבורות שהפגין במקורות התרבות היהודית. הוא היה “חמורו של משיח”. הוא היה הגשר אל עתיד בריא ליהדות. הוא היה טרזן. וציפו ממנו להיות מלך החיות. והצברים אכן מילאו את חלקם – במו ידיהם ניצחו במלחמת השחרור, הקימו מדינה והפכו לצבא הטוב בעולם ולחקלאות המצטיינת בתבל. בסוף שנות השישים, טרזן היה על העצים, מסטול, או שירד מהארץ. סוף הציונות נראה באופק. קץ האידיאולוגיה הציונית. בלדה לעוזב קיבוץ. דור הכרמל-דוכסים ובריכות השחייה. הבמה התפנתה עכשיו לכוכבים חדשים. והם עלו עליה, ולהוריד אותם משם כבר יהיה קשה.