לכיבוש יש מחיר. לא רק נפשי ומוסרי – גם כלכלי. ואנחנו לא מחשבים את עלויות הצבא הכובש, את פלוגות משמר הגבול, מחנות הצבא, המנהל האזרחי וכל מערכת אכיפת החוק בשטחים הכבושים. בארבעים השנים מאז 67‘, שפכנו בשטחים בין מאה מיליארד שקל למאה מיליארד דולר (לפי מקורות זרים). אנחנו חוזרים – כמאה מיליארד. תקציבה השנתי של מדינת ישראל כולה, ממטולה עד אילת. אז למה לא יודעים אם זה מאה מיליארד שקל או דולר, שזה פי ארבעה? כי זה הסוד הכי שמור במדינה, יותר מדימונה, יותר מהנוסחא של קוקה קולה. זה גם הניצחון הגדול של המתנחלים עלינו, על מדינת ישראל. בעזרת פקידים משת“פים (וח“כים ושרים ושרי אוצר וראשי ממשלה ופליאה אלבק גם), הם שדדו קרקעות פרטיות של פלשתינאים וקברו בספרי התקציב, משך שנים, בעזרת מספרים, את המיליארדים. למה הסתירו? כדי לא לדקור את העין. כי ישראלי שהיה מגלה בזמן אמת כמה לקחו לו מהכיס או כמה קיצצו ממעונות יום כדי לממן כביש עוקף לאיתמר ז‘, היה יוצא לרחובות. לכן ברמאות ובגזל, מהפה של הילדים שלנו, הם מימנו את מפעל ההתנחלויות לדראון. על מה נשפך כמים הכסף העצום ורב הזה שלנו? על הכבישים העוקפים שינתנו במתנה לפלשתינאים בעתיד. על תשתיות למים ולביוב, תאורה, אחוזות. על משכורות לעשרות אלפי משפחות מתנחלים שמתפרנסות משירות ציבורי – כל הקב“טים, רב“שים, עובדי המועצות המקומיות, מזכירי ההתנחלויות והרבנים – כל החבר‘ה שאחרי פינוי גוש קטיף נקלעו למשבר נפשי ותעסוקתי, כי פתאום נדרשו לפרנס על באמת. מפעל ההתנחלויות הוא מפעל שלא מייצר כלום מלבד אפרטהייד ומחסל את ישראל שהכרנו ואהבנו. עשרות שנים שבמדינת ישראל יש אפרטהייד. שווים יותר ושווים פחות. הגיע הזמן שנדע שהכסף שלנו, של אזרחי ישראל, הוזרם למתנחלים. כולנו שילמנו מיסים באופן שווה והמתנחלים תמיד קיבלו הרבה יותר ממה שקיבלנו אנחנו. יותר מפי שניים. אנחנו בשינקין, אנחנו בצפון תל-אביב, אנחנו ביפו ובבת-ים ובשדרות. אנחנו בעיירות הפיתוח בנגב ובגליל. למה? ככה. כי הם תמיד היו שווים יותר. כמו באפרטהייד.