בארבעים ושבע, אולי בגלל השואה, העולם נתן לנו מתנה והציע לנו פתרון של שתי מדינות בגודל סביר לשני עמים. אנחנו אמרנו כן, קיבלנו את החצי הגדול יותר בקצת (אגב, קיבלנו דווקא את החתיכה הזו, כי שם השמאלנים של תחילת המאה התיישבו, חרשו, זרעו, קצרו). העם השני אמר לא ואכל אותה. הייתה מלחמה. הם ניסו לזרוק אותנו לים, החברים שלהם באו לעזור, אבל בסוף אנחנו ניצחנו. כשהם ביקשו הפסקת אש, הסתבר שהחצי שלנו גדל עוד קצת. את גבולות הפסקת האש מ-49‘, שרטטנו על המפה בועידת רודוס בעפרון ירוק. זהו הקו הירוק המפורסם. אחר-כך כבשנו את כל סיני במבצע סיני ב-56‘. ארה“ב ורוסיה העיפו אותנו משם אחרי פחות מחצי שנה. אחר-כך הייתה מלחמת 67‘. לא נריב מי פתח בה ולמה. לא חשוב עכשיו. בסופה נתקענו עם סיני, הגולן וארץ ישראל של התנ“ך. חוץ מכמה מטורללים וטרופי דעת קיצוניים, כולם היו בטוחים שנעוף משם תוך זמן קצר. השאלה הייתה רק למי להחזיר את יהודה ושומרון ועזה – לפלשתינאים או לירדן או למצרים. בשלב הזה, שוב בא העולם והציע לנו הצעה מצוינת – להכיר בגבולות הקו הירוק פלוס תיקונים, כגבולות הקבע של מדינת ישראל (החלטות מועצת הביטחון 242, 338). רק שהפעם אנחנו אמרנו לא ואכלנו אותה. היינו עסוקים באלבומי ניצחון, ולקחנו לריאות את האימפריה. מצא חן בעינינו להיות גדולים, חזקים, כובשים, משחררים, מנצחים. התאהבנו בארץ התנ“ך. חוץ מזה, לא בדיוק היה למי להחזיר. ומכיוון שלא התקבלה תשובה – אנחנו שם עד היום. המטורללים צדקו. את סיני החזרנו למצרים, בלי ויכוח. את עזה לפלשתינאים. את הגולן נחזיר כנראה לסורים. אז מה יהיה עם יהודה ושומרון? נחזיר. ובצדק. כי אנחנו רוצים מדינה יהודית עם רוב יהודי ודמוקרטית. בלי אפרטהייד. לא רוצים להיות כובשים לנצח. זה מסרטן ולפעמים הורג.