חבל נורמנדי שבצרפת היה סלע קיומם של האנגלים, דווקא. הרבה יותר ממה ששכם, חברון או בית לחם בשבילנו. מנורמנדי הגיע ויליאם הכובש ב-1066 ושינה את פני ההיסטוריה. הכיבוש הנורמני עיצב את האנגלים: קבע את שיטת הממשל, יצר את יסודות המשפט, הכתיב את התרבות. בנורמנדי עוצבה הממלכה, שם התחנכו מלכי אנגליה, שדיברו צרפתית בארמון כשפה ראשונה במשך מאות שנים וראו עצמם בראש וראשונה כדוכסי נורמנדי. והכי חשוב: החבל היה חשוב ממדרגה ראשונה לביטחון האי האנגלי, כי בלעדיו היה פרוץ לכל כובש. האנגלים לחמו בחירוף נפש כדי לשמר את הנוכחות שלהם בנורמנדי וראו עצמם כטוענים לכס המלכות בצרפת עד המאה ה-19: היא הייתה, בסופו של עניין, סלע קיומם – וביטחונם. יותר מ-500 שנים של כיבוש, ואז יום אחד, באבחת חרב, איבדה אנגליה את המעוז האחרון: קאלה, הנקודה הקרובה ביותר בין צרפת ואנגליה. בדיוק המקום שממנו נפוליאון בונפרטה יתכנן בבוא היום לפלוש, ואחריו, אדולף היטלר. הפלא ופלא: תוכניות הפלישה הללו לבריטניה ייכשלו. דווקא הניתוק של אנגליה מנורמנדי הוא שהגדיר אותה כמדינה אנגלית. הצורך שלה לגונן על דרכי התעבורה בים ולמנוע פלישה גרם לה להקים את הצי הטוב בעולם שעמד בכל מבחן. האי מעולם לא נכבש ואנגליה הפכה לאימפריה הבריטית הגדולה עם קולוניות מהודו ועד כוש. ומי שמתעניין יותר, שיקרא את “הנרי החמישי”, מחזה מופלא שתורגם מזמן לעברית – על גדול מלכי אנגליה שבא לנורמנדי לתבוע את זכות אבותיו. וכשקוראים את “הנרי החמישי” בעברית, אפשר להבין כיצד נגדיר את עצמנו מחדש כמדינה יהודית, דווקא כשנשתחרר מסלע קיומנו. אה, וכנראה שנשפר את ביטחוננו.