לדעתי הסעיף הזה מאוד בעייתי ומקומו להמחק. ראשית כל אני רוצה לציין שאני בעל אזרחות איטלקית מלידה, וכך גם הורי. שירתתי שירות צבאי מלא כלוחם, ואני עושה מילואים כמו גדול. נכון זה לא פייר שהאשכנזים מקבלים יותר (אני אישית איני אשכנזי אבל בקטנה, זה יהרוס את הסטיגמה), אבל המצב הוא הרבה יותר מורכב. להחזקת הדרכון (לפחות בעניין שלי) ישנן מספר יתרונות: 1. טיסות לחו"ל (נכון קטע כשמדברים על דרכון). ישראלי היום שרוצה להכנס לארה"ב צריך ללכת לשגרירות בת"א ולהביא כל מיני מסמכים על חשבון הבנק שלו וכל מיני הוכחות כאלה ואחרות. גם אם הוא כולה עושה קונקשן שם בשביל להגיע למקסיקו או ברזיל. כמובן זה עולה בערך 500 שקל ה2 דקות ראיון, ולרוב גם בזבוז של יום עבודה. אז לא פייר שמי שסבא שלו הגיע מעירק כן יצטרך לעבור את הראיןו המשפיל הזה, אבל אני לא אוותר על הפריווילגיה שלי בשביל שכולנו נהיה אותו דבר. אני לא פוגע בדור שלישי ליוצאי עירק, חוץ מאלה שהם אכולי קנאה. אבל זה מתקזז בכך שהם תוקעים קטניות בפסח ואני לא. 2. מי שהוא בעל אך ורק אזרחות ישראלית, אין לו ברירה אחרת והוא גר כאן. מי שמחזיק אזרחות אחרת בנוסף לישראלית, גר כאן מבחירה. הייתי יכול ללכת ללמוד באוניברסיטה במילאנו, או ברומא, להתקבל לכמעט כל דבר שם (אפילו רפואה אחרי מכינה קצרה), ללמוד בחינם ולקבל קצבה חודשית מהשלטון הטוסקני בסך של 900 יורו פטורים ממס. לעומת זאת אני לומד בבאר שבע, משלם על הלימודים דרך הפקדון שלי (אל תדאגו עוד מעט הוא ירוקן לחלוטין) ומחזיק בעצמי דירה על כל המשתמע, באמצעות עבודה בתור מאבטח. אף אחד לא יכול לבוא ולהגיד לי שאני פחות ישראלי ממישהו אחר בגלל שאני נמצא כאן מתוך בחירה ולא מתוך חוסר ברירה. 3. כרטיס טיסה מכאן ברגע שאירן תפתיץ? עם יד על הלב אני אדם ריאלי. אני בהחלט לוקח אופציה שבעוד 50 שנה לא תהיה מדינת ישראל. אז כן, האזרחות האירופית שלי נותנת לי רשת בטחון. אבל זה לא אומר שאני בורח לשם כשקצת קשה. אם הייתי מעונין לברוח מכאן, כנראה לא הייתי מתגייס, לא הייתי לומד כאן, ופשוט כבר הייתי מחזיק מילון עברי\שפה הודו-אירופית סקסית באיזה בית קפה פלצני. אני גר כאן, נולדתי כאן, שפכי דם ודמעות למען המדינה (וזה לא מטאפורה, זה מה שתאכלס קרה כאן), קברתי חברים, קיבלתי 2 צל"שים (ואות מלחמה, מצטיין בראור, כנפ"צ ועוד כל מיני שטויות כאלה) וקשרתי את גורלי למדינה. ההבדל היחיד הוא ביני לבין מי שאינו מחזיק דרכון אירופי הוא שאם יבואו עלינו לכלותנו, אז כאשר ה"מזרחיים" יעמדו בתור לקבלת מעמד פליט באוסטרליה, אני אלך בדרך יותר סימפטית.
אותי אף אחד לא שאל אם אני רוצה לחיות על המזוודות. אף אחד לא הציע לי מעולם אופציה של משפחה גרעינית שלמה בלי אלפי קילומטרים של ים, ג'ט לג (סליחה- יעפת) ושקיות הקאה באמצע. אמי ואחותי בישראל, אחי ואבי עברו-חזרו (בהתאם) לארה"ב, היכן שכל משפחתי המורחבת חיה עדיין כיום. אותו דרכון זר שברשותי, שקיים מאז 1985, נועד בסה"כ כדי לחסוך כמה רכסי-הרים של בירוקרטיה ואולי- רחמנא ליצלן- כמה שקלים בדרך שבין מדינה למדינה.
על כל הדברים הנהדרים בארה"ב (שופינג אמיתי, ערוץ קומדי סנטרל, מוכרות עם תודעת שירות, סוסים שמדברים אנגלית וסוכריות אם אנד אמס עם חמאת בוטנים בפנים) הייתי מוכנה לוותר ולעשות במקום שופינג בארץ עם גיסתי- אפילו אם זה בטיילת של אילת, לשנות את העצירה לקפה בארומה במקום בסטארבקס, לזכות לראות את האחיינית שלי גדלה במציאות במקום בסקייפ ולנהל שיחה אמיתית עם אח שלי (שמתעב טלפונים אפילו יותר ממני) בתדירות של יותר מפעם בשנתיים.
כשאני נכנסת בשעריה של הארץ הגדולה ההיא בואך JFK, הפקיד המחתים את דרכוני מתעלם באלגנטיות מהמקומות הרשומים תחת ארץ לידה ומקום הנפקת הדרכון (ישראל ות"א) ומחזיר לי אותו בחיוך ובברכת "welcome home ma'am". אני גם מחייכת. יותר נכון, מגחכת. אני יודעת שזה אולי ילדותי או דבילי אבל זו התגובה האינסטינקטיבית שלי. הבית שלי נמצא לפחות 13 שעות טיסה אחורנית מהמקום שבו אני זוכה לברכה הזאת. אותו מבט משועשע שמור גם למוכרות שמציעות לי כרטיס הנחה לחנות תחת האמונה שיש סבירות שאשוב אליה, או אנשים ברחוב שמאחלים לי חג מולד שמח בהנחה שמנובמבר עד ינואר העולם מתחלק לשניים: כריסטמס, ו-וואקום מוחלט.
כל חיי- מלבד כמה חודשים פה ושם- חייתי בארץ. ואפילו שהכל היה כאן, למדתי מהוריי 'הגלותיים' לדבר ולחשוב ולחלום ולחיות גם באנגלית. אנגלית היא השפה של הבית שלי ועברית היא השפה שלי, ולכן עד היום המינוח "שפת-אם" בעיניי הוא מושג טיפה מבלבל.
גם אז בימי התום של האייטיז-ניינטיז שבהם דוד מאמריקה היה אביזר אופנתי ואנגלית הייתה שפת השכלה קידמה היינו זוכים מדי פעם לגערות ממשמרי טוהר הגזע נוסח "כאן ישראל, דברו עברית!". הדודים הנחמדים האלה התחלפו באנשים יותר צעירים ויותר טיפשים, מהם למדתי משהו שבחיים לא חשבתי שאלמד- לקנא ברוסים. לפחות איתם חיכו עד שהם יסובבו את הגב כדי ללעוג להם, למבטא שלהם בשפה השנייה ולארץ ממנה באו הוריהם. לפחות אמא שלהם לא הייתה צריכה לשמוע את רפרטואר הקללות בשפתה, שהערס התורן מצידו השני של הקו מכיר. החביבים עליי מכל היו מחזירי הגיחוך (אותו גיחוך ששמור למחתימי דרכון אמריקאיים, בימים כתיקונם) שבגחמניות הציעו לי סכומים צנועים של עד 20,000 שקלים לנישואים פיקטיביים כדי שיוכלו לברוח ממולדתם האהובה ולגור בארץ לגביה עד לפני דקה קלה הייתי צריכה להניח דעתם שאינה מלאה באופן בלעדי באנשים שמנים וטיפשים.
לדרכון, שנולד במקור באמצע שנות ה80 בכדי לשמש רכבת אקספרס (דהיינו 12 שעות של הקאה) בדרך לבית של סבתא פעם ב (תלוי במצבנו הכלכלי) ארבע או חמש שנים, מצאתי שימוש חדש ומקורי עם הזמן, אם כי ייתכן שמעט יותר שנוי במחלוקת: הוא נהדר לנפנוף בפניהם של אותו פלח באוכלוסיית הצברים "האמיתיים", אלה המחרפים ומגדפים את "הארץ המחורבנת הזאת" כאילו כאן המציאו את האונס, הרצח ותאונות הדרכים. אלה שמסבירים איך כל דבר גרוע בה הוא הכי גרוע בעולם וכל דבר טוב בה הוא במיטבו לא מספיק ולעיתים קרובות אף סוג של חיסרון במסווה או תחפושת.
אני שואבת איזשהו תענוג (יש ויאמרו חולני) מלראות את עיניהם יוצאות מחוריהן כשנוחתת עליהם ההבנה שיכולתי לחיות בדשא-הירוק-יותר-ההוא, ובחרתי לחיות בזה שמשרד החקלאות מבקש בנימוס לא להשקות. אצלי כנראה משהו לא בסדר בראש כי אני, בניגוד אליהם, בוחרת לחיות כאן ולקחת חלק במפעל הציוני הזה גם כשהוא מכריח אותי לשלם ביטוח לאומי ותוקע אותי בפקקים או בפריפריה, בטוב וברע וגם ברע מאוד, בצבא ובאזרחות ואפילו בשנת שירות, בחום ובקור, במלחמה ובמלחמות הקטנות והלא-נחשבות, עכשיו, מחר ועד שישימו אותי באדמה.
זאת הציונות שלי- ציונות מבחירה, יום יום ושעה שעה. אני מתנצלת שלא בחרתי לנטוש את הספינה- מתנצלת בפני כל הצברים "האמיתיים" שתקועים פה אך ורק כי אף אחד אחר לא מוכן לקחת אותם, כי אם זה היה תלוי בי ובציונות האבסולוטית (הספק פשיסטית) שלי, אותם אנשים היו עפים מכאן מזמן- לאן שרק ירצו- ובבעיטה.
אז עם כל הכבוד למייבשי ביצות סוללי כבישים וילדי בלית-ברירה, אני חייבת להודות שהשד שהורי עזבו בסוף שנות השישים העליזות לא היה כל כך נורא ואף על פי כן החלטתי להישאר כאן, עם שני הדרכונים ביד בתקווה להוות דוגמה אישית חיה לאזרחי המדינה שאינם חשים כמוני, כמו גם לילדי העתידיים: דוגמה אישית של ציונות ואהבת הארץ.
לכן בזאת אני פונה לכל מי שחושב שזה הופך אותי להיות מישהי שמכינה "חסקה לבריחה", "מתחבאת-בשגרירות", שמשווה אותי לד"ר מנגלה, שמאשים את יחסיי לישראל בחוסר אהבה, שחושב שאני סופרת את הימים ומחכה עם האצבע על המתג של האור (וברז פתוח לרוקן את מאגרי הכינרת ביד השנייה), שקורא לי אגואיסטית או רומז שאני בוגדת או כל רטוריקה דומה- אתם מוזמנים, כולם כאחד (אפילו האדונים הנכבדים יניב והספרי אותם אני מאוד מעריכה) במחילה, לנשק לישבני הכחול-לבן. תודה.
נ.ב.- וסליחה, כמובן, שהעזתי להיות אשכנזייה.
--לימור ג. 13:54, 23 באפריל 2010 (UTC)
אני בתהליכים של הוצאת דרכון רומני. דרכון של האיחוד האירופי יאפשר לי, אם ארצה, ללמוד תואר שני בחו"ל, ויקל עלי בקבלת ויזה למדיניות כמו אוסטרליה או ארה"ב אם ארצה לטייל בהן. לפני שנתיים טיילתי באוסטרליה, אולם לא יכלתי לעבוד שם, מאחר וויזת תייר ישראלי לא מספיקה לכך, בניגוד לויזת תייר (אוטומטית לאיחוד האירופי). שלא לדבר על התורים הארוכים בשדות תעופה באירופה. כן, שיררתי בצבא כלוחם. כן, אני משלם מיסים ובאופן כללי משתדל להיות פעיל ותורם (אם כי בהחלט לא מספיק). כן, אני מתכוון לחיות בארץ ולגדל כאן את ילדי. מישהו יכול באמת להסביר לי מה האדונים יניב והספרי רוצים ממני?
אם זה היה תלוי בי, הסעיף היה נמחק לחלוטין.
וכן, אם תיפול כאן פצצה גרעינית, יש סיכוי לא רע שאעזוב. אני מקווה שזה לא הופך אותי ללא-נאמן ולא זכאי לזכויות.